יואב פרחי – יומן מסע

ההמלצה של מארגני הטיול לסוף השבוע הייתה ליסוע להאנגזו. רוב הקבוצה אכן התארגנה בטיול מאורגן והם נוסעים באוטובוס (האנזו מרוחקת כ-200 ק"מ משנחאי).

לא הצטרפתי לקבוצה: אני הזמנתי את המלון שלי בעיר כבר בארץ, ולמרות שבסופו של דבר אשלם הרבה יותר, אני שמח שיש לי אפשרות להסתובב סופ"ש אחד לבד.

—

קמתי הבוקר מוקדם כדי להגיע לתחנת הרכבת הדרומית בשנחאי. מזג האוויר דומה מאוד למה שהיה ביום שהגענו לסין. גשום, קריר ואפרורי. באסה.

החלטתי לקחת מונית לPeople Square ומשם מטרו לתחנת הרכבת, בהנחה שמונית ישירה תעלה די הרבה כסף. לצערי הנהג החליט "לעשות עלי סיבוב" והאריך את הנסיעה וכמובן את עלותה: נסיעה שעולה בד"כ 20 יואן עלתה לי 36. באסה.

לתחנת הרכבת הגעתי די בקלות, וניגשתי לקופות כדי לרכוש כרטיס לרכבת המהירה. בסין יש מספר סוגי רכבות – וחלקן מאוד לא מומלץ: ללא מיזוג אוויר, כסאות מעץ, נסיעה איטית וכו'.

לפני הקופות עמדו כל מיני אנשים שצעקו "האנגזו", "האנגזו". רק אח"כ הבנתי שהם ספסרים שמוכרים כרטיסים לרכבת הקרובה שכבר מזמן אזלו בקופות.
אז למרות שהגעתי ב7:20 לתחנה, והרכבת הראשונה הייתה ב7:40, אני ממתין כעת לרכבת של 9:30.

ב 07:36 ב 08:16 ב 08:40

היום לא התחיל מדהים, ואני מקווה שישתפר – האנגזו אמורה להיות עיר מדהימה: מרקו פולו אמר עליה שהיא כגן עדן עלי אדמות…

—

9:20. עליתי על הרכבת. מוכר הכרטיסים כנראה ראה את הפרצוף שלי והחליט שמגיע לי מחלקה ראשונה. לא ביקשתי, אבל אני לא מתלוננן. הפרש המחירים לא גדול (כ20 יואן).

זמן הנסיעה של הרכבת הוא שעה ו18 דקות. הרכבות האיטיות (והאוטובוסים) עושות את אותו המרחק בשעתיים וחצי.

יצאנו לדרך.

—
הגעתי להנזו ב10:48, בדיוק בזמן. התור למוניות היה ארוך ובישר מה שעתיד לקרות בהמשך היום. עליתי על המונית וביקשתי ממנו שיקח אותי ל LingYǐn Si. כנראה ששיעורי המבוא לסינית עזרו והוא הבין אותי.
הנסיעה – מרחק של כ15 ק"מ ארכה מעל שעה. כל הדרך עמדנו בפקק אחד גדול. כנראה שהחג וסופ"ש חברו יחד כדי להוציא את המוני בית ישראל המוני סינים לאתרי התיירות.

לינג-יין שי הוא אתר הכולל את אחד המקדשים הבודהיסטים הגדולים בסין, ומלבד המבנים המסורתיים יש בו גם מערות ובהן פסלים חצובים בסלע של דמויות מהמסורת הבודהיסטית ומההיסטוריה הסינית של האזור. הנה כמה דוגמאות:

(יש עוד בפליקר)

והנה אני ליד אחד הפסלים

מעל הפסלים ראיתי מדרגות ואנשים מטפסים. אז חשבתי לעצמי, "למה לא?". וטיפסתי וטיפסתי וטיפסתי בערך 700 אלף מדרגות.

כשהגעתי לפסגה, מזיע ומותש, הבנתי שהכל טריק. אין שם כלום. רק דוכן שמוכר שתייה ואבן שעליה כתובת בסינית. אני מניח שמשמעות הכתובת היא משהו בשם "אהה… עבדנו עליך".

בכל אופן כולם הצטלמו שם למעלה ליד האבן הזו, אבל אני חוסך מכם את המראה של הישראלי המזיע והמתנשף.

אחרי שירדתי 700 מליון מדרגות, נכנסתי למקדש. לא לפני שקניתי כרטיס כניסה נוסף. זה, אתם מבינים, טריק ידוע בסין. משלמים פעם אחת לכניסה למתחם ופעם נוספת בשביל האטרקציה התיירותית המרכזית בו. אותו הדבר הם עשו במקדש הג'ייד בודהה.

המקדש עצמו מרשים מאוד ומורכב מכמה מבנים גדולים על צלע ההר. בכל מבנה בודהה ו\או דמויות קדושות אחרות. ככל שעולם למעלה בהר (עוד גזיליון מדרגות) כך הבדוהות גדולות ומפוארות יותר

אני לא בטוח מה בדיוק עשו הנזירים שבתמונה. יכול להיותר שהם שם רק בשביל היופי, כי אני קלטתי אחד מהם מוציא סלולרי חדיש ומסמס. גם כן נזיר.

הנה עוד כמה תמונות של מהמתחם

הנה אני בכניסה למבנה העליון

בדרך למטה הייתי עד לתהלוכה של נזירים שזמזמו כל מיני שירים

רגע לפני שיצאתי קלטתי את השלט הבא:

אהבתי.

נסיתי לתפוס מונית כשיצאתי מהמתחם ולא הצלחתי. האופציה השנייה הייתה אוטובוסים עמוסים שהזכירו לי מראות לא נעימים. אז פשוט הלכתי. זה לקח לי שלוש שעות אבל בסוף הגעתי למלון. עוד על הדרך המעניינת, בפוסט הבא.

פוסט זה נכתב ביום יום שבת, 5 לאפריל, 2008 at 16:17 תחת הקטגוריה כללי.

תגים: אתרים, בודהיזם, האנזו, תחבורה