יואב פרחי – יומן מסע

הפעם אני מקומבן – זכיתי לשבת ליד דלת החרום, ואני יכול למתוח את הרגליים כמה שאני רק רוצה:

המטוס גם נוח ומרווח יותר (767 לעומת ה737 בטיסה הקודמת) ויש לו מערכת שמע וסרטים. בין השאר, משמיעים לי פופ אוקראיני (אביעד, אתה בטח היית נהנה).

עוד לפני ההמראה העייפות נותנת את אותותיה ואני נרדם, רק כדי להתעורר לקול פחיות הבירה ובקבוקי השתייה שדיילת לא ממש מוכשרת מפילה לי על הרגליים. לא נורא, הגיע האוכל.

כנראה שהתרגלתי לטוב, כי ציפיתי לשאלה האל-עלית "עוף או בקר?" כשהדייל מניח לפני מגש עם כמה מנות לא מזוהות (טובלרון למי שיזהה ראשון את העיקרית). התאבון שלי מבצע צניחה חופשית מגובה 35,000 רגל ואני מכרסם לחמניה וכמה גרגרי אורז.יהיה בסדר, יש שוקולדים וסוכריות גומי בתיק.

על הסרט הלא ממש חדש אני מוותר ושוקע שוב בתנומה קלה. רק עוד 7 וחצי שעות טיסה. מזל שיש מסך שמראה איפה המטוס נמצא על המפה (נו איתי, אתה רואה שאירוסוויט הם חברה רצינית?)

הזמן לא עובר ואני לא נרדם, וכנראה שחגגתי מהר מדי את המקום המרווח. דווקא עכשיו?

בסוף מגיעים… ואני פשוט נדהם. עוד בהמשך, אם וכאשר אמצא זמן לעדכן (יש אינטרנט בחדר, לא לדאוג)

פוסט זה נכתב ביום יום שבת, 29 למרץ, 2008 at 1:54 תחת הקטגוריה כללי.

תגים: אוכל, טיסה